Месец: август 2022

1. השירה שאנו יוצרים הינה פוליטית במובן הקונקרטי של הבחנה ברורה בין חבר לאויב. בעת היווסדותנו כקבוצת משוררים, האויבים הברורים שלנו שאינם נתונים למשא ומתן הם: א. ספרות הלייף סטייל בכל צורותיה, ב. ספרות המתקיימת באופן טפילי על גבי התשתית האוניברסיטאית ו-ג. ניסיונות בעלי אוריינטציה מסחרית המנסים לשלב בצורה היברידית את סעיף א. ואת סעיף ב.

1.1 ספרות הלייף סטייל מבחינתנו הינה תוצר המנוהל ע“י מנגנוני היצע וביקוש בו היוצר באופן מודע או לא מודע מנסה לספק מענה לצרכים העולים מתוך תרבות הצריכה, „תרבות העצמי“, או במילים אחרות האשליה שניתן לבנות את ה“אני“ מתוך מוצרים ושירותי צריכה. כתוצאה מכך, מקומו של היוצר מוגדר ומצומצם ע“י הציפיות ועל מנת לעמוד בהן הוא נאלץ לוותר על האוטונומיה האסתטית – ולעתים אף האתית – שלו. במובן זה, ניתן להסתכל על ספרות הלייף סטייל בתור מקבילה מסחרית של התפיסה הפוסטמודרנית על „מות היוצר“, בה ספרות הלייף סטייל פוגשת בפוסטמודרניזם האוניברסיטאי עמו היא מתקיימת בדו-קיום מבויש.

1.2 לשני הפרטנרים – ספרות הלייף סטייל מצד אחד והפוסטמודרניזם האקדמי מהצד השני – יש סיבה להתבייש אחד בפני השני ובפני הקורא, אף אם אינם מוכנים להודות בכך. לעומת זאת, הספרות ששואבת השראה מהפוסטמודרניזם ומתקיימת באופן טפילי על גבי התשתית האוניברסיטאית נמצאת במצב רגיש יותר. על אף התירוץ התיאורטי של שוויון בין „גבוה“ ל-„נמוך“, הפרטנר הגבוה בצמד אינו מסוגל להתנער מייסורי המצפון, במיוחד כאשר עליו להסתמך על מעגלי השיח השמאלני האופייני לאקדמיה המערבית. בסופו של דבר, אפילו כאשר הרטוריקה היא שמאלנית, הפרטנר בעל הנטיות התיאורטיות נאלץ לחפש לגיטימציה מעולם תוצרת הלייף סטייל הניאו-ליברלית מסחרית: „הסופר הבולגרי בעל שיעור המכירות הגבוה ביותר“, „הסופר הבולגרי המפורסם ביותר בחו“ל“ וכן רשימות מדרג שונות מתחום ההצלחה המסחרית. שאלה נפרדת היא באיזו מידה ההצלחה הזו הינה מסחרית או לחלופין הינה מבוססת, כמקובל בחברה הבולגרית, על ההיתוך האוליגרכי בין אינטרסים פרטיים ומשאבים ממלכתיים מופרטים.

1.3 כשאנו אומרים ספרות המתקיימת באופן טפילי על גבי התשתית האוניברסיטאית, על אף הקונוטציה השלילית של המילה „טפילי“ כוונתנו היא לאו דווקא שלילית. אנו מתייחסים למצב הסוציו-תרבותי בו הצרכים הכלכליים של הסופר מציבים אותו במצב של תלות בהכנסה, אמנם נמוכה אך יציבה, משכרו כמרצה באוניברסיטה או ממלגת לימודי דוקטורט שמאפשרים לו לא לעבוד במשרה מלאה. אם אינך מוכן למכור את כתיבתך ואת עצמך כיוצר, התפקיד באוניברסיטה יהווה עבורך בחירה לגיטימית ומכובדת. האלמנט הטפילי שלא מתקבל על הדעת בא לידי ביטוי כאשר התשתית האוניברסיטאית (מתקנים ומבנים ללא תשלום, גישה לאמצעי תקשורת, ועדות שופטים בתחרויות אליהם ניתן להגיע באמצעות תארים ודרגות אקדמיים מתקדמים ובסופו של דבר אפילו גיוס של קהל סטודנטים אותם אתה מנחה ועתיד לבחון) מנוצלת לעיוות הסביבה התחרותית התקינה לטובת מרצים התופסים את עצמם גם כמשוררים בו בזמן.

1.4 כעת עומדת בפנינו אולי השאלה החשובה ביותר, העולה מתוך הגדרת הפוליטי כבעל הבחנה ברורה בין חברים לאויבים. שאלת המיליון דולר היא: למה לנו אויבים? התשובה היא פשוטה, אפילו פשוטה להפליא: בעשור שלאחר שנות ה-90 נעשה מעבר חלק בשדה הספרות אשר הפך את ההבחנה „חבר – אויב“ למשמעותית וחיונית לבניית התצורה החדשה של המתחים המניעים בשדה הספרות. להתפתחות במערכת הפוליטית בתקופתו של סימיון II ישנה מקבילה מדויקת במערכת הספרות: הפוטנציאל הפוליטי הרדיקלי של הפוסטמודרניזם של שנות ה-90 משנה צורה ונהפך למשאב אקדמי-קורפורטיבי בעל אוריינטציה קרייריסטית המאפשר ייחוד נוח עם ספרות הלייף סטייל לצורך יצירת היברידים בעלי פוטנציאל מסחרי אופטימלי. כאשר אנו מחזירים את הפוליטיזציה הרדיקלית לשדה הספרותי, אנו מכריזים באופן פומבי על יריבות עם הפוסטמודרניזם האקדמי-קורפורטיבי נטול הפוליטיקה או ניאו אוונגרד, ספרות הלייף סטייל וההיברידים המותאמים מסחרית שלהם.

1.5 בהיותנו חלק מתרבות הקורבנות, המטופחת היטב ע“י כל שלטון חדש, ידוע לנו כי הסטטוס קוו של המעבר הספרותי החלק, עליו אנו מכריזים כאויבינו, לא יחמיץ את ההזדמנות להכריז על עצמו כקורבן שלנו. לא תהיה זאת הפעם הראשונה ולא האחרונה שבעלי ההון הממשי והסמלי ובעלי השליטה יעטו את מסכת הקורבן. למעשה, תרבות המעבר החלק כולה נבנתה ע“י האליטה הסוציאליסטית הוותיקה בהתבסס על חסימת כל ביטוי אפשרי של חופש באמצעות הפחדה ואיום ש“יהיו קורבנות“. אנו יודעים שהם משקרים, מגנים על הפריבילגיות שלהם, וחרדים עליהן הם עוטים את מסכת הקורבן. אנו טוענים כי מאחורי מסכת הקורבן מסתתר הסטטוס קוו של המעבר הספרותי החלק, האיחוד המופקר של ספרות הלייף סטייל והאקדמיזם – האויב שלנו.

2. במניפסט כאן אנו מכריזים על היוולדותה של השירה הסוציאלית החדשה שהינה לפני הכל שירה של דמות היוצר המשוקמת – שהשתקמה לאחר שהלייף סטייל האקדמי סיים להזין את עצמו ממותה. השימוש המסחרי היהיר של הקונספציה של רולנד ברט למעשה מהווה חתימה על גזר דין המוות שלה. ההיברידים המותאמים מסחרית של ספרות הלייף סטייל והפוסטמודרניזם האקדמי ה“גבוה“ למעשה רצחו וקברו את הפוטנציאל המהפכני-אנרכיסטי שברעיון על „מות היוצר“. במצב הנוכחי אנו מכריזים על תחייתו של היוצר כערבות אחרונה לאתיות – דהיינו חופש. מולנו נגלל הסיפור המתאר את זריקתו התיאורטית של היוצר בשולי הכביש של השדה הספרותי המהווה אליבי לאחסונו של היוצר מאחורי דלפק המכירות של השלטון כסחורה המגיעה בצורות שונות – אמצעי תקשורת, ועדות שופטים של תחרויות, מלגות, תרגומים, פרסים לאומיים. היוצר ההוא אכן כבר מת ומבאיש. יחי היוצר, הערב האחרון של החופש!

2.1 השיקום של דמות היוצר כסובייקט הנושא באחריות האתית שם על הכוונת את לב ליבו של המשטר החשוך של המעבר החלק: האמת איננה – לכן אנחנו פועלים, „עובדים“ על הקריירה הספרותית והאקדמית שלנו, ההיסטוריה האקדמית של הספרות נכתבת על ידינו כאשר אנחנו בו בזמן גם השחקנים במשחק וגם השופטים. אם בשנות ה-90 ההמשגה של האמת כדבר יחסי קרתה במצב משחק שחתר תחת הפנים הדוגמטיות הרבות של האמת האידיאולוגית של המשטר הישן, בתחילת שנות ה-2000 הרלטיביזם של הלייף סטייל האקדמי קיבל ממדים פוליטיים וכלכליים ממשיים כהפרטה קורפורטיבית של משאב ספרותי חברתי. לפיכך אנו מכריזים על ספרות של האמת כמונח גנרי המבטא את תפיסתנו על השירה הסוציאלית החדשה. היוצרים של המשחק בעצמם סיימו אותו עם האמת האקדמית המושחתת ואייקוני הלייף סטייל שלהם. השירה הסוציאלית החדשה כספרות של האמת היא רצוננו להחזיר לספרות את החופש ולשחררה ממשחקים אקדמיים מושחתים ומסחר הלייף סטייל/בידור עד מוות.

2.2 השירה של שנות ה-90 ברגעי השיא שלה, בה בולטים השמות של אני אילקוב וזלטומיר זלטנוב, מעולם לא ויתרה על האסתטיקה של הנשגב כחוליה המחברת בין הספרותי לפוליטי בהקשר המעבר אל המודרניזם. הפוסטמודרניזם האקדמי, אשר מסתמך על המשוררים האלו בתור מוריו, לוקח מהם מעל הכל את המשחק המחשבתי והמשחק עם הז’רגון הפוסט-סטרוקטורליסטי כאשר אסתטיקת הנשגב העוצמתית, המפקידה את ההשקעה האחרונה הקיומית שלה בפוליטיקה, נזנחת מאחור. ככל שהמעבר החלק התקדם במהלך העשור הראשון של שנות ה-2000, כך הלך וגבר הסחף הסימפטומטי המרחיק אותנו מהאסתטיקה של הנשגב שהזנחנו והמקרב אותנו אל החיבה הרווחית לאסתטיקת היופי. אצל ההיבריד המוצלח ביותר בין הפוסטמודרניזם האקדמי לספרות הלייף סטייל, אסתטיקת היופי נעשית לתנאי מסחרי הכרחי, המציע מתכון פוליטי ממשי – „האדם המוחה הוא יפה“ – הנכלל ישירות בקמפיין היח“צ של משרד הפנים נגד ההפגנות בקיץ 2013. השירה הסוציאלית החדשה מסתמכת בביטחון ובאופן מוחלט על האסתטיקה של הנשגב כאמצעי להחזרת הרדיקליזם הפוליטי לספרות ולחברה אשר איבדו את המורל כתוצאה מהאסתטיזציה של הפוליטי במסגרת ההיברידיזציה המסחרית של הפוסטמודרניזם האקדמי וספרות הלייף סטייל.

2.3 האסתטיקה של הנשגב הינה סנגור משנה של התיאולוגיה בקונטקסט של הנסיגה הסוציו-היסטורית (טכנולוגיות של מערכות מידע, ביוטכנולוגיות וכיוצ“ב) של העליונות ושל הדיפרנציאציה המערבית המהותית והבלתי ניתנת למשא ומתן של הערכים. החופש שאנו רוצים להחזיר לספרות בלתי מתקבל על הדעת ללא שמירה עיקשת על אוטונומית השירה ביחס לאידיאולוגיות מסחריות, המדינה והמדע. אמנם, האוטונומיה לבד אינה מספקת למימוש התנאים אליהם אנו שואפים על מנת להחזיר את האפשרות לחופש. ללא יסודות טרנסצנדנטליים לא ניתן לדמיין את השיקום של היוצר בתור סובייקט אתי ואף לא את הרעיון על הספרות של האמת. ככל שהתבגרנו, ראינו במו עינינו לאן הדיכוי בקלות דעת של הסובייקט והאמת, שיסודותיו העמוקים הם טרנסצנדנטליים, מוביל – ישירות אל התגמול מהמשחקים האקדמיים המסחריים. ללא סובייקט אתי (הנושא באחריות) וללא אמת, בעלת אבני בניין טרנסצנדנטליות, אין צדק חברתי. ללא זעם עבור הצדק, אין שירה. 

09.09.2016, סופיה

תורגם לעברית ע“י Pepa Shapatov-Mihov

списание „Нова социална поезия“, бр. 36, септември, 2022, ISSN 2603-543X